"עזבי" היא אמרה לה. "אני לא באה. לא מתאים לי כל הסיפור הרוחניקי הזה". אמרה בספק ביטול ספק ציניות. היא לא ידעה מה היא חושבת על ההזמנה שקיבלה מחברה שלה לבוא להרצאת מבוא של חכמת הקבלה ב"בני ברוך קבלה לעם".

החברה לא הרחיבה, למרות שיכלה להגיד שזה רחוק מכל מה שהיא מדמיינת. שבסך הכל מדובר בקבוצת אנשים שמנסה לברר ולפעול יחד תחת החוק של ואהבת לרעך כמוך". היא יכלה להגיד את כל זה, אבל במקום זה היא הניחה לה יד על הכתף, הסתכלה לה בעיניים, ואמרה בקצרה וחצי בלחש: "את לא חייבת, אבל אני מאוד מאוד אשמח אם תבואי". ואז הוסיפה, "מקסימום נקפוץ לבירה בבר הסמוך".

הבר הסמוך הסתבר לה כמבשלת בירה שנמצאת צמוד לבניין בו התקיימה ההרצאה. הן חנו בחניית הכורכר הגדולה והתקדמו לעבר הבניין.
כשאדם שומע פעם ראשונה את המילה "קבלה", בדרך כלל מתעוררת אצלו באופן אוטומטי איזו התרשמות פנימית חזקה וברורה אודות מה זה. היא חשבה שמדובר במשהו שקצת מזכיר בודהיזם, ובמהלך ההרצאה היא הבינה שזה לגמרי הפוך. בעוד הבודהיזם מדבר על צמצום הרצונות של האדם עד כדי שהוא רוצה ממש את המינימום ההכרחי רק בשביל להתקיים, חכמת הקבלה מדברת על משהו אחר לגמרי. היא מדברת על העובדה שהאדם הגיע לעולם כדי ליהנות, וכמה שיותר. היא הרגישה שהיא רוצה עוד  לברר- אבל ממה להינות? היא שאלה את המרצה שוב ושוב את השאלה מזוויות שוות עד שהיא הרגישה שיש לה קצה של הבנה. היא הבינה שהאדם במצב המתוקן, "השלם" שלו נהנה מזה שהוא נותן לאחרים ולא מצפה לדבר עבור עצמו. זה אמנם נשמע לה קצת תמוהה שהאנושות כולה תגיע מצב הזה, אבל היא הרגישה לכמה רגעים תוך כדי חלום בהקיץ, שזה יכול להיות ממש נעים לחיות בעולם כזה. ואז כשהגיעה הביתה, אחרי כוס בירה או שתיים, מי זוכר, היא חשבה לעצמה שהיא דווקא שמחה שהיא הגיעה לשיעור ב"בני ברוך קבלה לעם", ונרדמה תוך כדי שהיא חולמת על עולם בו כולם מתנהלים לפי "ואהבת לרעך כמוך", וזה היה כל כך מתוק. מבוסס על חומרים שנלקחו מכאן.