"לא ישברו אותנו" זעקה אחת הכותרות מהעיתון של אתמול. תחתיה הופיעו דבריהם המרגשים עד דמעות של שירה ועמיחי איש –רן  ששכלו את בנם הפג ומחלימים עדיין מהפציעה:

"אנו רוצים להודות לכל עם ישראל שעוטף אותנו באהבה עצומה. זה מה שהתינוק שלנו הצליח לעשות בשלושת הימים הקצרים בהם הוא חי- הוא איחד אותנו"

"אני גאה להיות חלק מעם כזה  מוסיף ואומר עמיחי, כי זה הכי חשוב , יכולים להיות חילוקי דעות,אבל צריך לזכור שאנחנו עם אחד וקודם כל אחים. את זה הם לא יצליחו לקחת לנו."

שוב צפה ועולה ההכרה, שאם כוח האיחוד נמצא בינינו, לא ניתן לגבור עלינו. למולו עומדת מציאות חיינו שהכוח שלה מונע זאת בעדנו.

זה מעלה בנו שאלות: למה היותנו "אחים לצרה" כן מאחדת אותנו, אבל עצם היותנו אחים לעם אחד "לא עושה לנו את זה"?

וגם: למה הכוח של חילוקי הדעות גובר על כוח האיחוד בינינו?

כשהיינו בגלות חשבנו שהקמתה של מדינת היהודים תחבר בינינו. אבל המציאות טפחה על פנינו. שאלת החיבור בינינו לא רק שלא נפתרה, אלא דווקא הולכת ומתחדדת כתער.

זו הסיבה שעכשיו יותר מאי פעם צצה ומתגלה לעינינו חכמת הקבלה אשר לה יש את השיטה והפתרון  להשגת אותו איחוד הנדרש בינינו.